חולין נ״ד א:י״א-י״ב

11 רש"י פתח ↗

מחו בכולייתא - מכין בחץ החיה בכולייתא מלמעלה ומכוונים שאין החץ נכנס ויורדת למטה מן הכליות לחלל:

11 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

וכן אנשי רב פפא בר אבא רישבא הצייד מחו בכוליא וקטלי היו מכים את הבהמה בכליה והורגים, אתו לקמיה באו לפני רבי אבא לשאול אותו מה הדין, אמר להו להם: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים.

11 ר"ן על חולין פתח ↗

לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא בכוליא אחת וכל שכן בשתיהן. למקום חריץ. שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ומה שפירש לקתה מליא מוגלא ליתא דהא אמרינן לקמן דף נה: דמוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ולקותא פסול בזה ובזה אלמא לקותא לאו היינו מוגלא דמוגלא בריאה כשרה אבל ודאי לקותא היינו שנתמסמס הבשר עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי ודוקא לקותא הוא דפסיל כי מטי למקום חריץ אבל נקב אפילו מטי למקום חריץ אינו פוסל כדאמרינן בסמוך דנקב פוסל בריאה וכשר בכוליא וסתמא קאמרינן ולעיל נמי אמרינן בגמרא דף נד. גבי הנהו דמחו בכוליתא וקטלי וכי להוסיף על הטרפות יש ואם איתא מאי קושיא דילמא במקום חריץ הוו מחו לה אלא ודאי נקב אינו פוסל בכוליא כלל:

12 רש"י פתח ↗

דאי בדרי לה סמא - אם מפזרין עליה סם:

12 פרדס יוסף פתח ↗

שם בין חמור לפרה כו', ע' מהרש"א שבועות י"ח:, ובפענח רזא להבדיל מתחיל בל' ומסיים בל' להורות על ביטול ס', וכן "כלי" עולה ס' שמשערין הכלי אם יש בו ס' - לשון הבדלה בעצם על דברים השווים ונבדלים בהבדל דק ולא יפול על דברים נפרדים בהחלט, ויש הבדל בין "להבדיל" ובין "להורות" שהבדלה הוא מצד החושים והוראה הוא עיונת, תוה"מ סי' קנ"ב ואילת השחר סי' ת"ע: ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע"ג ובמיוחסת לרמב"ן סי' קע"ה במ"ש רש"י בין פרה לחמור כו' בין שנולד בה סימני טרפה פסולה, ואמרתם שהרבה פי' שמעתם ולא נתיישב בעיניכם א' מהם, תשובה, אני א"י אלא פי' א' והוא ברור, וז"ש רש"י שנוי' בת"כ להבדיל בין טמא וטהור ובין פרה וחמור א"צ שמפורשין ועומדין הן, אלא להבדיל בין טמאה לך לטהור לך בין שנשחט חציו לרובו וכמה בין חציו לרובו כחוט השערה, כלו' של"א תורה כאן להבדיל בין פרה לחמור אלא במינין הטהורין ממש דבר הכ' להבדיל ביניהם לפי המקרה שיארע להם, בין שנשחט חציו של סימן לרובו, דחציו טמאה לך, ויותר טהורה, ואח"כ חזר ופי' במ"ש, בין החיה הנאכלת וכו' שגם הוא לא במינים המותרין ואיסורין קאמר שאף הן מפורשין ועומדין אלא להבדיל ביניהם לפי המקרה שיארע להם, ומה הן המקרים, מקרי הטריפות שיש מהן מותרין ויש איסורין כיצד ניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון כשרה, לפי שעדיין חי, ויש טרפות שאנו רואין שמתו מחמתן ואפ"ה כשרה כמ"ש בכוליא והא קא חזינא דמחי' בכוליא וקטלי, גמירי דאי בדרו להו סמא חיי בחולין נ"ד., זה פי' ואין בו ספק: ולדעת תדר"י דטרפה חיה אלא שי"ח טרפות הלמ"מ כ"ש דמפרשו שפיר, וה"ק רחמנא להבדיל בין החי' הנאכלת, ובין שחי כמוהו ואינה נאכלת - ואני רואה שספק לכם בזה מפני שאמר בין שנולדה בו סימנים של טרפה כשרה, והק' בעיניכם אם טרפה לא כשרה ואם כשרה לא טרפה, ואינו ענין שתהי' צריכין לעמוד עלי', של"א שתהי' טרפה ממש אלא שנולדו בה סימנים שאנו צריכין לעיין עליהם אם תטרף בהם, גדולה מזו אמרו רבא שרי טרפה חולין מ"ד: וזבן מינה, ואם טרפה הי' איך התירה, אלא ה"ק רבא שרי טרפה שהי' מסופקת בטריפות, ובלשון אחר מפורש ביותר הוא שנינו בר"פ א"ט למ"ד טרפה חיה מנ"ל, כלומר הטריפות האסורות מנ"ל נפקא לי' מדר' ישמעאל, דתדב"י בין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל אלא י"ח טריפות שנאמרו למשה מסיני, אע"פ שאלו ואלו כשרות, ויש הבדל ביניהם אלו לאיסור ואלו להיתר כמו שנצטוה מ"ר בסיני מפורש ודבר ברור הוא עכ"ל ובשיירי כנה"ג או"ח דק"ג: האריך בזה ע"ש, ולעיין בטור יו"ד סי' ע"ט מ"ש בכאן ולהבדיל ובב"י שם ובטו"ז סי' ע"ז סק"ה, ובמשבצות ר"ס ע"ט ע"ש היטב: ובענין זה יש לי קושיא נפלאה, בחולין י"א: פריך בגמ' ור"מ דחייש למיעוטא איך אכל בשרא שמא במקום נקב שחט, אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, ושם כ"ז. השוחט א' בעוף וב' בבהמה שחיטתו כשרה, ופריך השוחט בדיעבד אין לכתחילה לא, ב' בבהמה לכתחילה לא עד כמה לישחט וליזל וכו', וקשה דלא יהי' רשאי לשחוט כל הב' סימנים רק רובם, והמיעוט הנשאר יבדק אם יש נקב, וסתם משנה ר' מאיר גיטין ד'., עירובין צ"ו., וסנהד' פ"ו., דבאמת חיישי' למיעוטא שניקב ורק דלא אפשר, ובכה"ג אף ששחט רוב יוצרך לבדוק השאר ומאי פריך עד כמה לישחוט, דלר"מ הי' צ"ל דאינו רשאי לשחוט רק רוב, ומצאתי לפמ"ג יו"ד סי' ל"גבשפ"ד סק"ה הערה קצת בזה, והקשה דיהי' בודק הושט לאחר שחיטת כל הסימן הושט, יהי' בודקין שלא במקום שחיטה אם ניקב דהוי נבלה ע"ש, אבל קושייתי שלא יהי' רשאי לשחוט יותר מהכשר שחיטה, היינו יותר מרוב לר"מ, שהצריך באמת בדיקה כל ח"י טריפות, ורק במקום שחיטה משום דלא אפשר, וכיון דסגי ברוב אפשר נמי במקום שחיטה, וקו' הפמ"ג לדידן דלא בדקינן כלל הושט, אמאי הא נקיבת הושט נבלה וסמוך מיעוטא לחזקה, ולא הקשה שלא יהי' רשאי לשחוט יותר מרוב, רק הקשה שיהי' בודקין שלא במקום שחיטה, והקשתי לכמה גדולים ואין מענה וצע"ג: ובתוס' שם פ"ח: ד"ה אתא, הקשה אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ מה פריך ור"מ האיך אכל בשרא דילמא במקום נקב שחט, ונימא דהי' אכל ע"י בדיקה, ותי' שיש שום חולי שאדום כמו דריסה ואין לו בדיקה מבחוץ עכ"ל, והק' אא"ז המהרש"א דלמ"ל לתוס' לומר שיש שום חולי כמו דריסה יאמרו בפשיטות שחיישינן שדרסה ועל זה לא מהני בדיקה, ונ"ל דרובא דתלי' במעשה לא אמרינן, בבכורות כ'. ועוד, וא"כ מכל שכן שי"ל במיעוט התלי' במעשה, אף לר"מ דאזיל בתר מיעוט, מ"מ אם המיעוט תלי' במעשה, ורוב אינו תלוי במעשה מודה דאזלינן בתר רוב, ושפיר דייק תוס' שיש שום חולי שיאדים כמו דריסה, דמחשש דריסה לא חייש ר"מ, דהוי מיעוט תלי' במעשה, אך חשש חולי דהוי מאליו שפיר חייש למיעוטא, וזה ברור בעזה"י:

11 רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא רִישְׁבָּא, מָחוּ בְּכוּלְיָא וְקָטְלִי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: וְכִי לְהוֹסִיף עַל הַטְּרֵפוֹת יֵשׁ? אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים!

12 וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָא מֵתָה! גְּמִירִי דְּאִי בָּדְרִי לַהּ סַמָּא, חַיָּיא.

11 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' מחו בכוליא וכו' וכי להוסיף על הטריפות כו'. אע"ג דלקתה בכוליא טריפה במליא מוגלא הך איירי במים זכים ועיין לעיל ר"פ גבי יפלח כליותי מי קחיי וכו':

11 פסקי הרא"ש על חולין פתח ↗

ניטל הטחול אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל דל אבל ניקב טריפה. וה"מ בסומכיה אבל בקולשיה כשר. ובסומכיה נמי אם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשרה: נטלו הכליות אמר רבינא בר פפא משמיה דרבא לקתה בכוליא אחת טריפה. אמרי במערבא והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. היכא מקום חריץ. חיוורא דתותי מתני. פי' רש"י לקותא דמליא מוגלא והיינו לפי גירסת ספרים ישנים דלא גרסינן לקמן אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליא. ויש פסול בריאה וכשר בכוליא. פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. ולא גרסינן פסול בזה ובזה לקותא דלא צריכינא ליה דלא בא לתרץ אלא על הדיוק שדקדק. וכל שכן הכשר בריאה כשר בכוליא. ופריך והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ועל זה תירץ שאין לדקדק כך אלא אדרבה מה שכשר בריאה פסול בכוליא ומה שכשר בכוליא פסול בריאה. ולא הזכיר הספר כלל מה שכשר בשניהם ופסול בשניהם. ולפי גירסת אותן הספרים לא תמצא הפסול בשניהם. דאין לקותא פסול בכוליא אלא מוגלא וכשירה היא בריאה אלא על פי רב אלפסי הוגה בספר כשר בזה ובזה מים זכים ופסול בזה ובזה לקותא. ולגירסא זו מוגלא ולקותא שני עניינים הן. ולקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ואע"פ שאם נטלו הכליות כשירה. גמירי דעל ידי המסמסה טריפה. וגם בריאה פסול כדאמרינן לעיל חולין דף נג: בריאה דנפל תילחי תילחי. ודוקא לקותא הוא דפוסל אבל ניקב או נחתך אפילו עד מקום החריץ לא מיטרפא בה כי יותר מזיק לה כאב הלקותא מכאב החתך והנקב. והכי אמר לעיל חולין דף נד. דהוו מחו בכוליא וקטלו. וקאמר דלא הויא טריפה. ולא דקדק בה אם הגיע המכה למקום חריץ. וכן אמרינן בשמעתין דנקב כשר בכוליא ולא מפליג בין הגיע למקום חריץ ובין לא הגיע. ומים זכים לא אמרן אלא דצילי אבל עכורים טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוחי אבל אסרוחי טריפה. רב אלפס ז"ל כ' לעיל סי' כו דבריאה נמי טריפה אי אסרחא או עכירי. וסבר דקאי גם אריאה האי דפסל הכא סריחי ועכירי ויש ספרים שכתב בהן ומים זכין כשרים כאן וכאן לא אמרן וכו'. ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכירי ולא עדיפי ממים זכין סריחי ועכירי. וריאה הנשפכה כקיתון לעיל סי' כב מסתמא המחוי הוא עכור וכשירה והני רברבי דחזנהו להני ריאות דקיימי כנדי וטינרי לעיל סי' כו ולא חשו לבודקן אילו היו המים סרוחין או עכורין. וכן עמא דבר והכא ודאי אכוליא קאי אפילו לספרים דגרסינן ומים זכין כשרין כאן וכאן לא אמרן וכו' לישנא דגמרא דלעיל נקט. ומ"מ לא קאי כי אם אכוליא: כוליא שהקטינה בדקה עד כפול. בגסה עד כענבה בינונית. ואיסורא דאורייתא הוא ועד ועד בכלל. וכפול וכענבה טריפה. ולשון שהקטינה משמע שהיתה גדולה והקטינה וניכר החסרון במקומה. אבל קטנה בתולדתה כשירה. ואי משכחת תלת כולייתי כשירה דאמרינן כל יתר כנטול דמי. ותניא נמי הכי בכורות דף לט. ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש. ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: ניטלה האם. תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית שלשתן אחד הם והיא האם שהולד מונח בה וחלוק בשמות לפי המקומות. אבל אם ניטלה השלפוחית שמי רגלים נקוין לתוכה פסק בשערים דטריפה. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. וזקיני ראב"ן ז"ל כתב דכשירה לפי שלא מצינו טריפות זה בגמרא ואין להוסיף על הטרפות. ומקום חבור השלפוחית הוא בין דבק היריכיים אצל החלחולת ומתמצין לתוכה מי המשקין פסולת הגוף. ואף אם ניטלה מי השתן מתמצין למקומן ואין להם כח לחזור לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה בסימן לב וכן שמעתי שיש בני אדם שמי רגלים שלהן יוצאין תמיד ואומרה הרופאים שהשלפוחית שלהן ניקבה או ניטלה והמים המתמצין מן הגוף יוצאין מיד בהגיעם למקום השלפוחית ואותן בני אדם חיו כמה שנים:

12 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: והא קא חזינן דקא והרי אנו רואים שהיא מתה, ואם כן הרי זה סימן מובהק של טריפה! ומשיבים: גמירי למודים אנו במסורת בכל המקרים הללו, דאי בדרי לה סמא חייא שאם היו מפזרים לה סם, רפואה, על הפצע היתה חיה, ולא נחשבו טריפות אלא אלה שאין להם תקנה.

12 רשב״א על חולין פתח ↗

וכן שנטל צומת הגידין וארכובה גופה כדעולא אמר רב הושעיא. וקשיא לי אמאי לא אקשינן עליה דרב פפא מדוקיא דלישנא דמתניתין כדמקשינן לדרב יהודה, דהא מן הארכובה ולמטה קתני דמשמע למטה ממש ולמעלה ממש, ואלו לדרב פפא למטה היינו למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, ויש לומר דללישנא דרב יהודה דהוי בעי למימר דלמעלה למעלה מצומת הגידין ממש קתני במתני' שייך לאקשויי והא למעלה קתני דמשמע סמוך, אבל לרב פפא ודאי לישנא דמתני' דוקא נקט דלמעלה מן הארכובה ממש שכנגדו בגמל ניכר ודאי טריפה, וכל שכן למעלה כל שוהלך וקרב אצל הבוקא טריפה ולמטה למטה ממש נמי כשירה, אלא שאם הולך ומתרחק מן הארכובה פעמים שהיא טריפה, הילכך דוקא במתניתין דמשמע למטה למטה ממש ולמעלה למעלה ממש, ולא תיקשי ליה לרב פפא כלל, אבל לרב יהודה ודאי הוא דקשיא ליה, בפירוש ר״ח ז״ל לא גרסי בהא דרב פפא למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה גופה כדעולא שכנגדו בגמל ניכר, והיא הגירסא הנכונה, דלאותה גירסא הראשונה עדיין קשיא לי מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה דצומת הגידין קודמת לארכובה כשמזכיר לאותה למטה.ולענין פסק הלכה, רש״י ז״ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא הנמכרת עם הראש וארכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא ארכובה טריפה, ומיהו דווקא כשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים, אבל רוב בשר קיים כשרה כדמשמע לקמן חולין עו ע״ב וכמו שנכתב שם בע״ה. אבל רבותינו הגאונים ז״ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא כדעולא אמר רב הושעיא דהיינו שכנגדו בגמל ניכר, וכן רבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא דרב יהודה לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכן מסכים ומודה ומורה ובא הרמב״ן ז״ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין אפילו זרקו באשפה כשרה אף על פי שהגידין והצומת שלהם הכל הלך ונחתך, וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתא. והקשה האו ז״ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכש'. ותירץ ז״ל שהדין כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה, שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואף על פי שהיא חיה אם בא לחתכו למעלה מכל מקום אינה חיה באותו טריפות שבא שבה באותו ענין שהוא עכשיו ואפילו בבירו' בבידור סימנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידים קודם שחיטה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשרה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, ובודאי מצינו טריפה ונכשרת ריאה שנקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טריפה סביך בבשרא הוכשרה, וכללו של דבר כל היכא דאפשר לקיימ' שנים עשר חדש חזרה לה כשרה כשרותה הזעצער: יותר מסתבר להוסיף ה דהיינו הכשרה בכך. ומכאן נלמוד דחס' ברגל במקום צומת הגידין כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה. ולדברי רבינו ז״ל צריכין אנו לומר בהנהו צנא דנקורן דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומ' הגידין, של אחר שנשחטו אתו לקמיה, שאם לא כן היה לו לחתכן למעלה מן הצומת וכשרין. וההוא בר טביא דהוא בי ריש גלותא לעיל נט, א דאפסיק כרעא בתרייתא ובדקיה רב בצומת הגידין, בשנשחט קודם בדיקה. ובי ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי, אמאי לא חתכינהו לרגליה קודם שחיטה, ומפקינן ליה מספק נטול' צומת הגידין, ועוד תמיהא לי בהא, דהא תלמוד ערוך דטריפה אין לך תקנה לעולם, וכדאמרינן בריש פירקין חולין סח, ב גבי הוציא העובר את ידו, אמר רבא כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצות שוב אין לו היתר וכל שאפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם משמע, דאף על גב דשנשחט ומומו עמו כשר כדאמרינן נד, א גמירי דאיבדרי ליה סימני חיי דאי בדרי לה סמא חייא, ואם כדברי רבינו ז״ל כיון שאפשר למצוא לה היתר על ידי חתיכת האב' למעלה מן הצומת כשרה, גם עכשיו היה לנו להכשיר', ואף על פי שאין לו תקנה בענין שהוא עומד עכשיו, מה בכך, כיון שתקנתה מצויה ורפואה קרובה לבוא יותר מבירו' מבידור סימנין. אלא משמע דכל שנטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, וכדוקיא דמתניתין דקתני בהמה שנחתכו רגליה וכו'. וכן שנטל צומת הגידין טריפה וסתמא קתני לא שנא חיה ולא שנא מתה, כל שנטל צומת הגידין טריפה ולא שנה תקנתא, ואם חתכה למעלה כשירה, והא דאמרינן מח, א בנקובת הראיה דאי סביך בבשרא כשירה, זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר על ידי עצמו ולא בירו' בידור סימנין אלא בנטילת האבר, טריפה לעולם. ולענין חתוכת הרגלים, נראין הדברים כדברי רבינו שלמה ז״ל, שהרי אף על פי שהקשה עולא לרבי יהודה, לא ראינו שחזר בו. ואף על פי שרב פפי מתני משמיה דרב יהודה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כדעולא, הוו להו תרי לישני בדאורייתא והלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי שיש סיוע גדול לדברי רש״י ז״ל מדאיפליגו לקמן חולין עו ע״ב רב ושמואל גבי נשבר העצם רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ואתקיף רב נחמן ולשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש״י ז״ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טריפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז״ל אם נפר' למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, לרב נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חי', שהרי יש בו צומת הגידין אף על פי שהוא מוטל באשפה. ונראה שגם רש״י ז״ל תלה טעמו בטעם זה לומר דרב ושמואל בשנשבר עצם השוק פליגי, ורב נחמן דהוא בתרא הכי סבירא ליה מדאתקיף עליה דשמואל שרש״י ז״ל כ״כ. ולקמן פסק הילכתא הכי אפילו כשנשבר העצם כל שכן בנחתך לגמרי עד כאן לשונו. נראה שדקדק מפלוגתייהו דרב ושמואל כמה שכתבנו כנ״ל. ונראין דבריו, אף על פי שיש לפרש לדברי הגאונים ז״ל אבר שממנה חיה ממש דאילו ליתיה מתה דהיינו ארכובה העליונה, אבל שוק אף על פי שיש בו צומת הגידין אינה חיה ממנו, שאלו נטלו צומת הגידין עם השוק אינה מתה, דהא דפסלינן לה משום נטילת צומת הגידין, אינן אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, אבל נטלו לגמרי עם השוק לא. והראשון נראה עיקר. ובשם רבינו הרב ז״ל ראיתי שהביא ראי' לדברי רש״י ז״ל מעובדא דהנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא, ואמר רבא למאי ניחוש לה, חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להתקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא בעצם השוק קא מיירי, דבראש אותו עצם יש גידין רכין שסופן להתקשות, אבל בעצם הקולית אין בו גידין כלל, אף על פי שאין זו ראיה גמורה לפי דעתי, דאף כשתמצא לומר שאותן הגידין אינן אלא בסוף עצם השוק, דילמא להכש' האבר בעצמו באו, דכל שאין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור ובהמה מותרת.

« חולין נ״ג ×¢×´×‘ חולין נ״ד ×¢×´×‘ »